בתחילת מגילת רות בפרק א, יש שתי מילים שמושכות את ליבי והן כה נחוצות בתקופה זאת, אך זה לא פשוט. הן נמצאות בפסוקים הבאים, המתארים את הנסיון של נעמי לשחרר את כלותיה ושישארו במואב. ערפה, לבסוף, משתכנעת ונשארת במואב, ורות מתעקשת ללכת עם נעמי לבית לחם:
"וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: (יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ […] וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ: (טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ: וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: אֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיה" (רות א, יא-יח).
שתי המילים הללו הן: דָּבְקָה ומִתְאַמֶּצֶת.
השורש דבק מופיע גם בפסוק הבא:" עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). איזו דבקות זו? אנשים צעירים, נערים ונערות, עוזבים את בית הוריהם הדואג, המכיל, האוהב, כדי לדבוק באדם אחר – אהוב ונערג. הדבקות היא למען העתיד, הבית החדש שנבנה, הדור החדש שעומד להוולד. הדבקות כוללת בתוכה אהבה, תשוקה, אחריות ונאמנות. ובעיקר, יצירה חדשה.
מתאמצת היא מילה מיוחדת שמעידה על אקטיביות פיסית ורגשית ואפילו רוחנית. במדרש נאמר: "זו מרים שקודם שנולד משה אמרה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, כיון שנולד וכבד עליהם עול מלכות, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: היכן נבואתיך, ועמד וירק בפניה, ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב (שמות ב ד): 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק'" (מדרש משלי לא, ה). מרים מנבאה שיוולד לה אח. כשנגזרות הגזרות להשליך את הבן הילוד היאורה והסכנה גדולה, מרים מתאמצת לשמור על אחיה התינוק שבתיבת הגומא. המאמץ דורש אחריות ונאמנות ותושיה וסבלנות ואומץ – היא פונה לבת פרעה ובכך מסכנת את עצמה. היא מציעה לה מינקת (אימה ואם התינוק) ודואגת לקשור את כל החוטים כדי שהתינוק שעליו התנבאה, יחיה ויגדל ויושיע את ישראל.
שתי המילים מראות את המעשה הגדול והמיוחד של רות בחיבור שלה אל נעמי: היא דבקה בה בכל מעגלי חייה וקושרת את גורלה בגורל נעמי עם כל הסכנות וההזדמנויות שבכך. הדבק הוא חזק ויציב לאורך כל הדורות ובונה בית, משפחה ושושלת.
רות מתאמצת, היא מאמצת את נעמי כאם או כשותפה למסע. רות אקטיבית בבחירת המשפחה שלה ובבחירת המורשת שלה, ולזה דרוש הרבה אומץ והרבה מאמץ.
ומהו הדבק של חיינו? איך האומץ של רות מכוון את בחירותינו, בקושי ובערפל שסביבנו? מה נלמד מרות ונעמי ומהבחירה שלהן לצמוח מהכאב ולבנות מחדש?
אסתר אטינגר כותבת על כך: "עַכְשָׁו, / כְּשֶׁהַיֶּלֶד בְּחֵיקִי / נָח / אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר חֶסֶד, / רַק חֶסֶד / כִּי בְּעֶצֶם הַחַג / קַמְנוּ לָלֶכֶת. שְׁמוּעָה עָבְרָה / אֶת הָרוֹכְלִים הַמְּחַזְּרִים בָּעֲיָרוֹת / עִם כְּחָלָם וְסִדְקִיתָם, אוֹת / שֶׁתַּמּוּ שְׁנֵי הָרָעָב, / וּדְחוּפוֹת קַמְנוּ לָלֶכֶת / כִּי רָעָב אַחֵר קָם / חָזָק מִן הַבּוּשָׁה. // […] וְאַתְּ הוֹלֶכֶת עִמָּדִי / נֶאֱחֶזֶת בִּי / כִּבְתִקְוָה, / בִּי, אִשָּׁה שֶׁזְּמַנָּהּ עָבַר / שֶׁחִכָּהּ יָבַשׁ מִמִּלּוֹת אַהֲבָה // וּכְשֶׁנִּרְאוּ הַכְּרָמִים עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר / וְהַשָּׂדוֹת הַנְּכוֹנִים, עָצַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָךְ / אִישׁ לֹא יְחַכֶּה לָנוּ שָׁם, / גַּם כֶּלֶב לֹא יִקְפֹּץ לִקְרָאתִי, / אֲבָל אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה / כִּי רֵיחַ הַבַּיִת עָלָה בְּאַפִּי / אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי בַּיִת / וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לְאֵין בַּיִת, אֵין שָׂדֶה / אֵין תַּנּוּר, אֵין לֶחֶם / וְהָרָעָב אוֹכֵל בְּתוֹכִי. // וְאַתְּ שָׁבָה עִמָּדִי. / לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיִית בּוֹ מֵעוֹלָם / בְּגוּפֵךְ זֶה הַדָּווּי / כִּי אַתְּ מִן הַשָּׁבִים הַנִּצְחִיִּים / הַחוֹזְרִים לַמָּקוֹם / שֶׁתְּמוּנָתוֹ חֲתוּמָה בְּרוּחָם / עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹת הַבָּשָׂר // אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה / אַתְּ שָׁבָה הַבַּיְתָה / וְכָל שֶׁהָיָה אַחַר כָּךְ / הָיָה חֶסֶד שֶׁנָּפַל / כְּאוֹר לַאֲפֵלַת חֶדֶר // אַתְּ מוֹשֶׁכֶת הַזֶּרַע / עַד הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בְּחֵיקִי / וּמִמֶּנּוּ וְהַלְאָה." (השיבה הביתה, חיי בורגנים להפליא, עם עובד 1998).
