דברים לט"ו בשבט מאת ליהרז פרומן, מנחת קולות
———————————
לפי סיפור הבריאה בבראשית פרק ב, כשאלוהים בורא את העולם הוא עוד לא מצמיח. ישנן שתי בעיות שמונעות זאת: אין מים כדי שהצמחייה תגדל ואין מי שיגדל ויעבד את מה שבאדמה.
“אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב ד-ה).
בעיית המים נפתרת על ידי "ְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ" (שם, ו) ועל מנת לעבד את האדמה נברא אדם:
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (שם, ז).
האדם, על פי פשט הפסוקים, נברא ככלי שרת של הגן, ניתן להגיד- גנן. תפיסה כל כך שונה ממה שאנחנו חיים אותה היום, שבה הטבע בא לשרת את צרכינו האנושיים. כאחראי על הגן, האדם נדרש לעבד את הגן ולשמור עליו.
"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה" (שם, טו).
יש בתפקיד האנושי שתי מגמות מנוגדות: לשמר את המצב הקיים, או לעבד – לפתח ולקדם את העולם.
המדרש דן בשאלה מה נאה יותר, הטבע כמות שהוא או מעשיו של אדם, הצורה בה הוא מפתח את הטבע:
"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?" (מדרש תנחומא ,בובר, פרשת תזריע סימן ז).
לפי המדרש, ביכולותו של האדם לשבח את הטבע, לשכלל אותו, להפוך אותו 'נאה' יותר.
עמוס עוז, במאמרו יוצא נגד התנועה הנפשית שבשימור הטבע:
"ועכשיו הגיע תורו של וידוי נורא. אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידיאל של "שמירה" אינו מקובל עליי כמעט בשום תחום מתחומי החיים. לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר: מצוות, מעשי אבות, טבע או מורשת תרבות. יש איזה עיוות בכל מסורת ובכל הלך נפש אשר במרכזו עומד מעשה של "שימור". אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם כדי להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה. אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.
כיצד לגעת? אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר: באהבה. […] בעוד אתה משנה את הנפשות הקרובות לך או את סביבתך או את נופיך, היה מוכן להינגע ולהשתנות על-ידם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך" (עמוס עוז, אהבת הארץ -נגד שמירת הטבע, 2000).
על פי עוז, היחס השמרני אל הטבע מביא איתו ריחוק. יש לגעת בטבע, לגשת אליו, גישה מכבדת, לא לדרוס, לא לנצל, מערכת יחסים שיש בה אהבה.
השבוע יצאתי לטייל, ראיתי את הירוק המתפרץ, הפרחים שכבר התחילו ללבלב, והיה בזה משהו כואב. אנחנו נלחמים על החיים שלנו. איבדנו כל כך הרבה והטבע פורח כאילו כלום. המחשבה השנייה שעלתה בי הייתה הפוכה. אנחנו, בני האדם, לא מצליחים להתגבר על המלחמות בינינו, לפחות הטבע גדול מאיתנו, לא נסחף אחרינו, ממשיך בשלו. ויש בירוק הירוק הזה נחמה.
