לא פעם, לוח השנה היהודי מפתיע בחיבורים מעניינים שהוא יוצר. השנה הצום על רצח גדליה, חובר ל-6 באוקטובר, שהוא יום שנושא עמו גם את זכר מלחמת יום כיפור ובעיקר בהקשר הישראלי העכשווי, את זכר היום שלפני ה-7.10 על כל המשמעות הישראלית המועמסת עליו.
צום גדליה הוא הצום על רצח גדליה בן אחיקם, הפקיד היהודי שמינו הבבלים על שארית ממלכת יהודה, שנשארה בארץ לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל. גדליה נרצח בידי מתנקש מזרע המלוכה ישמעאל בן נתניה. הצום אינו רק על הרצח אלא מסמל את חיסול שארית יהודה בארץ וחיסול האפשרות לשוב ולצמוח מכאן. בעקבות הרצח, כמסופר בספר ירמיהו, היהודים האחרונים, ואף ירמיהו הנביא עמם, ירדו למצרים ונעלמו שם (פרק מ"א ואילך). התקומה של ימי שיבת ציון ובית שני תתחיל מחדש מהעלייה מבבל, לשם גלו היהודים בסוף ימי בית ראשון.
ה-6 באוקטובר מסמל בתרבות הישראלית את שיא האווירה הקשה, המנוכרת והמפולגת ששררה בין מחנות פוליטיים והשקפותיהם במדינה טרום האסון הנורא של ה-7 באוקטובר. אווירה מנוכרת שהתחילה מהמאבק הפוליטי והציבורי נגד ובעד שינויי החקיקה המשפטית, גלשה למאבקים על צביונה ואופיה של המדינה והגיעה למקומות קשים מאוד. כמעט אפשר להכריז היום על יום צום ה-6 לאוקטובר.
יום צום על אחר-האסון של חורבן בית ראשון, חובר ליום של לפני-האסון, הקטסטרופה בעוטף עזה והמלחמה שבעקבותיה.
אולם שורש אחד להם וקשר אמיץ ביניהם. באופן ישיר וכאוב שני ימים אלו מספרים את סיפורה של חברה יהודית-ישראלית מפולגת ותוצאותיה. על יום השלושה בתשרי מקוננים בסליחות: "אָבְלָה נַפְשִׁי וְחָשַׁךְ תָּאֳרִי. בֵּית תִּפְאַרְתִּי כְּנָשַׁף בּוֹ הָאֲרִי. גַּם פְּלֵיטָתִי אֲשֶׁר עָזְבוּ וּשְׁאֵרִי. דֹּעֲכוּ כְּהַיּוֹם בִּשְׁלשָׁה בְּתִשְׁרִי… מָה אֲסַפֵּר וְאַנְחוֹתַי עֲצוּמוֹת. נָקְטָה נַפְשִׁי וּמַקְהֵלוֹתַי עֲגוּמוֹת. שְֹרִיגֵנוּ אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִיקוֹד אֵשׁ לְתַעֲצוּמוֹת. עוֹד הֵם לֹא נִתְקַיְּמוּ וְנֻתָּשׁוּ בְּחֵמוֹת" (מתוך סליחות היום, נוסח אשכנז)
עם זאת, התבוננות לעומק על צום גדליה, על גדליה עצמו ועל היכולת שלו, יכולה להפוך אותו להורמון גדילה. המחנך אסף פרי מתאר את גדליה כאדם אופטימי שמסמל אמונה חרף המצב מסביב: "הראשון ביומן. הייתי רוצה לפגוש את גדליה, אולי האיש הכי אופטימי בתנ"ך, ולהגיד לו ניצחת, גדליה. הבנאדם ראה בית מקדש נשרף, ירושלים נחרבת, וגירוש משפיל לגלות, ולא נשבר. הוא נתקע בארץ שוממה עם שארית פליטה מסכנה, והאמין שאפשר. האיש שהגיע ממשפחה של סופרים – פקידים, לא גנרלים ולא טייקונים. משרת ציבור ששם את טובת העם לפני טובת עצמו, שבאמת האמין בבני אדם, ושילם על זה בחייו… נעבוד קשה ויהיה בסדר. הן אפשר, הוא אמר, הן אפשר. פשוט, נאיבי. אופטימי... הייתי רוצה לעשות לו סיור במדינת ישראל היום. להגיד לו שמע, גדליה, אל תשאל מה שעברנו מאז שהלכת.. אבל הנה, אנחנו פה… הייתי אומר לו ניצחת, גדליה. הנה אנחנו מתחילים היום עוד שנה, ואתה הראשון ביומן" ("מדרש ישראלי", הוצאת ידיעות ספרים, עמ' 123).
גם זיכרון ה6 באוקטובר יכול להיות בשבילנו הורמון גדילה, גדילה של אחווה, גדילה של אמון, גדילה של ערבות, גדילה של אכפתיות. ביטויים רבים רבים לכך חווינו בשנה שעברנו מאז, בצבא וברחובות, אך לצידם גם ביטויים שממשיכים ומעצימים פלגנות וניכור. הזיכרון הלאומי אינו מוצר ארכיאולוגי אלא אתגר ומשימה. הלוואי שנעמוד בו. וכפי שכתב לי אסף פרי – "גדליה בן אחיקם, אני גדל רק אם אחי-קם"!
