נטע ביתן כפרי, בוגרת תכנית 'העמיתים' 2012, היא אישה שמשלבת הרבה תחומים בחייה, מעצבת פנים, סביבות למידה בבתי ספר לפדגוגיה חדשנית, מאמנת אישית ובזמנה הפנוי עושה אומנות ומובילה את מיזם 'ובחרת בחיים'. היא גרה בחוגלה, נשואה למיכאל, שבעקבותיה השתתף אף הוא בתוכנית עמיתים, יש לה שלושה ילדים ושני נכדים.
תכנית עמיתים, שבה למדה לאורך שנתיים, הייתה עבורה נכס. הרב תחומיות בחייה קיבלה פנים בהטרוגניות של הקבוצה. כאשר יושבים יחד מעצבת פנים, שחקנית, רואה חשבון, איש ציבור, וקוראים את אותו הטקסט, כל אחד מביא פרשנות מעולמו ובסוף נוצרת הבנה שנובעת מכל המפגש הזה. היה בזה משהו מרגש עבורה.
"השנתיים בעמיתים היו כמו תהליך התעוררות והיזכרות. בחצי השנה הראשונה הכל הרגיש לי כמו סינית. פעם ראשונה נפגשתי בתלמוד ומשניות. לקח לי זמן להבין את השפה. הרגשתי שהראש עוד לא מבין, אבל הגוף מבין. בעלי היה בקבע ומטבע הדברים העייפות שבניהול בית לבד היתה קיימת. אחרי הלימוד הייתי חוזרת הביתה, מלאת אנרגיה כמו אחרי שינה טובה".
עד היום, היא מספרת, היא עושה שימוש בטקסטים ביום יום שלה. כשיש מפגשים חברתיים, או קבלות שבת וחגים של המשפחה, היא מביאה משהו ללמוד. גם מול המצב, עכשיו, היא מרגישה שהיא רוצה ללמוד ולהתעסק בדברים שמעבר לבעיות היומיומיות. אפילו בחנוכה האחרון עשתה ערב על חנוכה שעוסק באור, פתחה את החומרים מתוכנית עמיתים והשתמשה בהם.
הגיעה לתוכנית בעקבות חבר, למרות שלטענתה לא עמדה בקריטריונים. היא הייתה הראשונה שיצרה פרויקט בעקבות הלימוד בתוכנית. הרעיון נולד באחד המפגשים, כאשר המנחה הביא סיפור של רבי נחמן מברסלב, ושאל אם מישהו מרגיש שהוא בתוך סיפור שלא שלו. לנטע, שאח שלה אסף ביתן נהרג כחייל בחברון, עלה הנושא של ימי זיכרון. כאחות שכולה, טקסי יום הזיכרון תמיד היו מעוררים בה אי שקט, והפכו טעונים וקשים עבורה. בעקבות הלימוד הבינה שיום הזיכרון, כפי שהוא עכשיו, הוא לא שלה. היא נרשמה לחממה של קולות כשהמטרה היתה לכונן סדר יום חדש ליום הזיכרון.
"בחממה הבנתי את מה היה לי קשה , יום הזיכרון הפך ליום אבל. רציתי לייצר פלטפורמה לזיכרון שיש בו המשכיות, חיים, ואחריות חברתית כלפי הנופלים- מה אנחנו לוקחים הלאה? הצעתי שנעשה לימוד שמחבר בין שכול ומשמעות הזיכרון ".
היא חשבה שתהיה קבוצה קטנה ובשנה הראשונה נרשמו 150 איש. משם זה התגלגל למיזם 'ובחרת בחיים', שנקרא כך מתוך המובן האישי, עם כיוון לבחירה בחיים ברובד החברתי. מאז, שמונה שנים, בכל שנה נבחר נושא ובערב יום הזיכרון, בהנחיית מנחי קולות, עושים לימוד סביבו, פאנל שבו מחברים סיפור של חייל אחד, את הנושא ואיש רוח שנותן פרספקטיבה נוספת עליו.
"הערב נותן מענה לאזרחים שמחפשים משהו עם יותר תוכן ומשמעות, ופחות במות וטקסים. הציבור לא משתתף פאסיבי, הוא שותף מלא במה שקורה, לפני הערב, ובערב עצמו מי שרוצה, משתתף בפאנל או מקריא שיר שכתב."
לאחרונה הרחיבה את הפעילות למיזם החדש, דרך סדנאות יצירה המאפשרים תהליכי עומק לפני יום הזיכרון. הנושא שנבחר השנה הוא 'השכול בתוכי שלא הכרתי'.
"הרעיון המקורי היה לעבוד עם אנשים שנולדו לתוך מציאות של שכול, ילדים שנולדו אחרי שמישהו במשפחה נהרג או שקרויים על שם מישהו שנהרג. אחרי השבעה באוקטובר הבנו שאנחנו חברה שכולה והחלטנו לפתוח את הסדנאות לכולם. גם אלה ששומעים שחייל נהרג וחוזר בארון ומרגישים שכולים בליבם, הם מבחינתי במעגלי השכול".
השנה, המיזם מציע סדנאות יצירה: וידיאו תרפיה, כתיבה, ופוטו תרפיה לאזרחים שמרגישים שכולים בליבם, ועד לשכולים בפועל, לקראת יום הזיכרון. חלק מהתוצרים ייאצרו לתערוכה עם עבודות אומנים, ישולבו עם טקסטים, ויהוו נושא לשיח גלריה.
"לקראת הפרוייקט החדש חלק מהמנחות רצו לפסול משתתפים שהרגישו שהם עוד לא בשלים לתהליך. סיפרתי להם על שני דברים משמעותיים שקרו לי כשעוד לא עמדתי בקריטריונים. כשעשיתי תואר שני באומנות, היה צריך רקע בחינוך ואומנות ואני מגיעה בכלל מפיזיקה. בסוף הייתי היחידה שעשתה תזה בתואר השני. העבודה ששמה ח.ל.ל ומלואו הייתה סביב 'חלל' וחיברה בין החלל הפנימי-חלל צה"ל-והחלל הפיזי בעיצוב. גם בקולות חיפשו אנשים עם השפעה חברתית, מנהיגים. אני סתם מעצבת פנים, איכשהו עברתי בראיון ותראי לאן התגלגלנו…"
