ליזה רחמני, חברת הוועד המנהל החדשה שלנו, היא מנהלת 'קרן שמלאי', עמותה שמחברת בין העולם העסקי והעולם החברתי דרך התנדבות מבוססת כישורים. מטרת העמותה לחזק את התשתיות של העמותות לעבוד בצורה יותר אפקטיבית ומצד שני לתת לאנשים שמקושרים בחברות את הידע שלהם כדי לקדם מטרות חברתיות.
"היום כולם רוצים להתנדב, אנשים רוצים להיות מעורבים ולמצוא משמעות, אבל ההזדמנויות שניתנות לאנשים לא קשורות לכישורים שלהם. החברות רוצות לעשות משהו קל שיצטלם טוב. יותר קשה לנהל פרויקטים מקצועיים. אלו אנשים חכמים עם רצון להשפיע. כשאני רואה חמש עשרה מהנדסים שבונים ספסל יום שלם, זה נחמד ותמיד טוב לעזור אבל הם יכולים לעשות דברים עם יותר אימפקט לחברה".
את העמותה הקימה יחד עם חברה לפני שלוש שנים. היא עורכת דין במקצועה, למדה משפטים בצרפת ובארה"ב. עבדה כעורכת דין, ו"מהר מאוד" עברה למגזר השלישי. מעל עשור שהיא עובדת בעמותות ובמגזר הפילנטרופי, בגיוס משאבים, ניהול פרוייקטים, פיתוח תוכניות ובניית שותפויות.
ליזה גדלה במשפחה ציונית בצרפת, ותמיד חלמה לעלות לישראל. התקופה בה למדה בארה"ב חשפה אותה ליהדות חזקה וגאה. החזרה לצרפת לאחריה הייתה קשה, למרות שהיא לא גרה במקום עם גילויי אנטישמיות, הפער בין ניו יורק לפריז, הגביר את הרצון לעלות. לפני ארבע עשרה שנה, כשסיימה את הלימודים, הגשימה את חלומה. היא התחתנה עם אוהד, ישראלי והשניים מתגוררים בהרצליה ולהם שלושה ילדים. "למרות כל המורכבות שיש בחיים כאן, זו זכות לחיות פה ולגדל ילדים. היה לי חשוב שעברית תהיה שפת האם של הילדים. אחת מההצלחות שלילדים אין את ההגבלה הזאת של השפה, בשבילם הזהות היא לא שאלה. אין לי עניין שהם ירגישו שייכות לצרפת. בעלי מרגיש פיספוס, שלא למדו צרפתית. לי היה חשוב שירגישו מאה אחוז ישראלים ולא שייכים למשהו אחר, יהודים ישראלים וזהו".
למרות הקשיים, למי מחבריה ששואל אותה, גם אל מול גל האנטישמיות המסלים מאוד בצרפת ובארה"ב, היא ממליצה לעלות לארץ.
"אחרי כל כך הרבה שנים בגלות, להיות עם חופשי ועצמאי וזה שיש לנו מדינה, כמובן שהיא לא מושלמת, אבל היא שלנו, מקום להרגיש גם שייכות וגם חופש. מי שגדל פה הוא לא רואה את זה, אבל זה לא מובן מאליו. אחד מהתפקידים פה של העולים החדשים הוא להזכיר את זה לשאר האנשים".
הפער התרבותי הגדול שהיא רואה בין צרפת וארה"ב לישראל, הוא בצורה בה אנשים מנהלים ויכוח "כאן יש צורך מאוד גדול להכניס אנשים בקופסאות מאוד מוגדרות ואי אפשר לצאת מהקופסא. זו חברה עם הרבה ניואנסים, אבל היא לא מאפשרת לבטא אותם. הצורה שאנשים מנהלים שיחות על ערכים, היא משהו שצריך לתקן. בעריכת דין לומדים את זה, להסביר את עצמך עם טענות, לא סתם לזרוק סיסמאות ולתקוף את האנשים, לבנות את הקייס, להקשיב".
הרצון להנחיל 'תרבות של דיבייט', שאותה היא מכירה, הוא אחת הסיבות שליזה הגיעה לקולות. לבנות הידברות על בסיס ערכים יהודים. "היום היהדות היא הדבר המפלג ולא הדבר המחבר. חסר הרבה הידברות, הקשבה סובלנות, שיחה יותר עמוקה על הערכים- מה רוצים ממדינת ישראל. אנשים בסיסמאות ולא מקדישים זמן לדבר, להקשיב לשני, צריך לתת מקום לכולם, המטרה היא לאו דווקא להגיע לזה שכולם חושבים אותו דבר, אבל להקשיב ולמצוא את המכנה המשותף".
