דברים ליום הזיכרון מאת ליהרז פרומן מנחת קולות
———————
יום הזיכרון השנה מגיע לנו כשהפצעים עודם פתוחים ונפתחים כל הזמן, אין צורך להתאמץ ולהיזכר.
נדמה כי הגל הגדול של השכול הנוכחי חזק כל כך, מציף גם שכול ישן שלא ניתן לו מקום עד כה. גם אם לא ביקשנו זאת, הסכר נפתח:
וְכָול אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִּיד / כְּשֶהוּא מֵת נִשְבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָרֵץ לְתּוֹך הֶעָתִיד / וְאֵין מוּקְדָּם וְאֵין מְאוּחָר, וְהַזְּמְן הוּא זְמַן אֶחָד / כְּמוֹ אְֶלוֹהֵינוּ זְמַנֵנוּ אֶחָד וְזֵכֶר הַסֶּכֶר לִבְרָכָה.. כְּשֶאָדָם מֵת , אוֹמרִים עָלָיו , נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו / כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ / כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג / שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת. (יהודה עמיחי | פתוח סגור פתוח).
זיכרון חי הוא כזה שפותח את מימד הזמן, מהתקדמות לינארית כפי שאנחנו מכירים אותה, למשהו רב מימדי. ברגע בו אנחנו נזכרים במי שאינו איתנו, שלמעשה שייך לנחלת העבר, אנחנו נמצאים איתו בהווה. גל האבל הנוכחי, שבו כל היקרים לנו ש'נאספו אל אבותיהם', כמו גם גלי האנטישמיות הגדולים בעולם, מחברים אותנו לשרשרת הדורות, הנה הם פה איתנו: סיפוריהם פועמים בנו, מכתיבים את צעדנו. האם אנחנו רק נושאי המשקל של הדורות הקודמים? האם ההיסטוריה רק משחזרת את עצמה? בלימוד הלילה ננסה להבין יחד מה הבחירה שלנו מול הסיפור הגדול, להתמיר את משקל הדורות והסיפור. הַחִיּוּךְ הָרַךְ שֶׁלְּךָ עוֹד מְדַבֵּר אֵלַי / הִנֵּה אַתָּה חוֹזֵר מִן הַמֵּתִים. אוֹסֵף אוֹתִי, שֶׁעַל שִׁמְךָ / אֶל זְרוֹעוֹתֶיךָ / אֲנַחְנוּ מְסוֹבָבִים / כָּל הָעוֹלָם מֵת/ הַמַּשָּׂא שֶׁהָיִיתָ / הוֹפֵךְ לְכָנָף. (אליעז כהן, שיחות עם תמונה).
