אלקנה שרלו מנחה בקולות בדברים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
————————-
באחד ממסעותיי בדרכי פולין האבלות כמורה מלווה לתלמידיי, לימד אותנו המדריך שתחילת הנגיעה בשואה היא ההבנה שלא מדובר ב"שואה" אחת אלא ב"שואות" ברבים. שהרי לא דומה מה שעבר על יהודי רומניה למה שעבר על יהודי צרפת, ולא דומה מה שעברו יהודי פולין שנמקו בגיטאות למה שעברו יהודי אוקראינה שנרצחו בבורות, ואפילו בין מחנות ההשמדה יש הבדל.
אני זוכר שהקשבתי קשב רב לטענתו המעניינת. ועם זאת, היא עוררה בי התנגדות. חשבתי שדווקא הנוראות האיומה של השואה היא בגזרת הפתרון הסופי הכללי לכל היהודים באשר הם, כפתרון מערכתי ומשומן היטב, ולא משנה הדרך בה הוא התבצע. הדגש הפרטי גם מוביל להשוואות בסבל, ויכול להביא ליצירת "שואה-מטר" בין הנספים והסובלים, דבר שלדעתי אינו רצוי. מצד שני, באמת, אל לנו למחוק את התלאות וההתמודדויות השונות שעברו היהודים כיחידים בכל מקום ומקום באירופה, אסיה וצפון אפריקה. אין זאת אלא שעלינו לסחוב את הזיכרון כזיכרון כפול – הכלל והפרט, השואה "הגדולה" של היהודים על האימה והחושך שבה, והשואות "הקטנות" של היהודי והיהודייה הפרטיים שעברו מה שעברו בשנות הזעם הקשות.
באופן זה אני מפרש את הביטוי המוכר מהנביא ישעיהו (נ"ו, ה), "יד ושם" – "יד" כביטוי לאנדרטה הגדולה של הזיכון הכללי, ו"שם" כביטוי למבט הפרטי ותשומת הלב הייחודית, "לכל איש יש שם" (זלדה, 'אל תרחק'). מעניין שאפשר לבחון כך גם את טקסי הזיכרון – יש טקס וביטויי זיכרון גדולים וכלליים, ויש "זיכרון בסלון" של סיפורים פרטיים ומיוחדים. יש להבת אבוקה אחת ממלכתית, ויש 6 מיליונים של נרות נשמה אישיים. ולא זה מוחק את זה, ולא זה מסתיר את זה.
מבע מרגש ביותר לתשומת הלב האישית לשמות ולסיפורים הפרטיים נמצא בשיר "שמות וסיפורים" של המשורר ומקים המיזם "יוצרים זיכרון", בן הדור השני, מרטין הרשקוביץ:
"לחֵלֶק מֵאִתָנּו יֵש רַק שֵמֹות \ שֵם להַקרִיא בִטקָסִים… לחֵלֶק מֵאִתָנּו יֵש סִּפּורִים לֹלא שֵמֹות… ְנִגזַר עָלֵינּו להַזכִיר שֵמֹות לֹלא סִפּורִים \ ולסַפֵר סִפּורִים לֹלא שֵמֹות… עָלַי לִמּתֹחַ קַו בֵין שֵם ובֵין הַסּפּור \ כָך שֶלכָל שֵם יִהיֶה סִפּור ולכָל סִפּור, שֵם \ כדֵי שֶביֹום הַזִכָרֹון אֶתאַבֵל עַל בנֵי אָדָם \ ולא עַל צלָלִיֹות…"
בחצי השנה האחרונה, מאז השבעה באוקטובר, אנחנו מחזיקים הן את הסיפור הגדול המזעזע על השאלות והתהיות הלא פתורות שבו ועל הרוח הגדולה שנושבת ממנו; והן את הדרישה לתשומת הלב הייחודית, כמה שניתן, לכל נופל ונרצח, לכל חטופה וחטוף, לכל פצועה ופצועה, לכל משפחה דואבת ושכולה, לכל הגבורות והחסדים.
לא רק בזיכרון ובכאב, החיבור בין הפרט לבין הכלל יכול להוליד תקווה ולתת כח. כך אמרה איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, החטוף שלצערנו נהרג – "יותם השאיר צוואה מטורפת של אחדות עם ישראל. הוא לא נרצח ב-7 באוקטובר ויש לזה משמעות – זה הוביל לכך שהכירו אותנו, את המשפחה, שהכירו אותי. מכל קצוות הארץ ומכל קצוות השוני הפוליטי עלו לפה לרגל אנשים שלא חושבים אותו הדבר, וכולם אמרו אותו הדבר: תודה על הקול שלך, על הדיבור המאחד. זה קרה לי בלי לשים לב. קודם כל דיברתי על הצורך שלי לחזק את יותם, ובזה שאני מחזקת את הצבא אני מחזקת את יותם, ובזה שאני מחזקת את המדינה אני מחזקת את יותם, וגם את עצמי. לכן אני חושבת שזו הבחירה של הנשמה שלו וזה המסר שלו".
יהי זכרו וזכר הנופלים והנרצחים וזכר קדושי השואה ברוך ונצור בלבנו.
