שנה לאסון שמחת תורה. שנה שעברנו בה בעצם קריאת תורה שלמה, פרשה אחר פרשה, מ"בראשית" עד "וזאת הברכה". נדמה שכל פרשה ופרשה אמרה משהו על המצב בו אנו נמצאים, מילים של כאב ומילים של תקוה, מילים שמחפשות על מה להישען ומילים שזורקות עוגן לעתיד, מילים של הבנה או כאלה שמנסות להבין והרבה הרבה שתיקות…
כשהתכנסנו בבית הכנסת בחג שמחת תורה ההוא לתפילת שחרית של חג, הגיעו באמצע כוחות הביטחון ופיזרו את כולם לבתים. בבית הכנסת נשארנו מניין מצומצם רק כדי לקרוא בתורה, להשלים את קריאת פרשיות התורה, שלא תלך אף אחת – ועוד האחרונה – לאיבוד. בקריאה שקראנו אז שמתי לב למילים האחרונות של משה רבנו: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ, וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים, ל"ג, כט). משה בחר לסיים את דבריו בדברי שבח על עם ישראל על ההתמודדות בכניסה לארצו, מלחמה וחרב, מילים אשר מבטיחות ישועה ועזרה, ניצחון והכרעה. במשך השנה כולה הדהדו בי מילים אלו.
הרש"ר הירש מפרש פסוק זה כערובה לנצחיות של עם ישראל בארצו ומימוש ייעודו: "בישראל מתגשם העיקרון היחיד שמובטחת לו התקדמות נצחית. בעם זה מתעצבת חברה אנושית שה' – אלוהי כל עתיד – ערב לישעה ולקיומה. ה' הוא מגן עזרו מפני כל סכנה, והוא המעניק לו את "חרב גאוותך" – הווה אומר: הוא מעניק לו את הגאות הלאומית, הנשענת אצל אחרים על החרב. יבוא יום והעיקרון שעם ישראל מנשאו יתנוסס לעין כל עטור ניצחון. כך שכל המתנגדים יתכחשו להתנגדותם בעבר, ועם ישראל יעלה על במות כל השאיפות האנושיות". לא יכולנו לדמיין כמה נזדקק בשנה שעברה עלינו לפרשנות זו – התמקדות בגבורת המלחמה ועמידה על הזהות הישראלית וערך החברה הישראלית. במהלך השנה שעברנו התוודענו לעוד מילים אחרונות של גיבורים שהתעלו בסערת הקרב ונחרתו מאז על סטיקרים המקשטים את הארץ ופלקטים המעטרים את הסוכות; מילים של אלו ששמרו צלם אנוש בתנאים נוראיים ועומדים נוכח העולם ומישירים מבט ומספרים; מילים של משפחות שכולות שמגיעות דרך דמעות ועוטפות את אהובם ואהובתם באהבה. מילים שיש בהן תביעה לשינוי, תביעה לערבות, תביעה לאחריות, תביעה לתקווה.
וכמו טיפות גשם מיוחל מלטפות המילים האחרונות את חיינו, ובפינו תפילה. תפילת הגשם, אותה לא הספקנו להגיד בבית הכנסת בשמחת תורה שנה שעברה, נגמרת במילים שיש בהן דם ומים:
"תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם
תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מָיִם
בְּצִדְקָם חוֹן חַשְׁרַת מָיִם"
נתפלל כי הגשם יבוא ויחזיר את הסדר הטוב על כנו, כמאמר השיר:
"כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול, מה עוד נבקש, אמור מה עוד?, כמעט ביקשנו לנו את הכל. את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו – יותר מזה אנחנו לא צריכים. כבר כאבנו אלף צלקות, עמוק בפנים הסתרנו אנחה. כבר יבשו עינינו מלבכות, אמור שכבר עמדנו במבחן...כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים. עוד מעט תפרוץ האנחה – קבל זאת כתפילה מאוד אישית. את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו –יותר מזה אנחנו לא צריכים (אבי קורן).
את המילים האלה, אני באופן אישי אצרף השנה לתפילת הגשם, ואחר נחתום אותה בקול גדול:
"שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה
לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת
לָשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן"
