מיכל ליפמן, עמיתה בתוכנית העמיתים הנוכחית ובחייה המקצועיים, מנכ"לית שותפה בעמותת 'זיכרון בסלון'. מיכל מגיעה מעולמות החינוך – עבדה שנים רבות בתנועת הצופים, הייתה מורה לאזרחות והחלה את דרכה בעמותה כמתנדבת כמובילת הפעילות בבאר שבע. זיכרון בסלון היא יוזמה חברתית הבנויה בעיקר על מתנדבים שתפקידם לאתר את נותני העדות ולגייס מארחי סלונים. בשנה שעברה השתתפו בזיכרון בסלון כשני מיליון אנשים בארץ ו – 65 מדינות בעולם.
"אני נכדה של שורדי שואה. זה חלק מהסיפור היהודי שלי. סבא היה פרטיזן במלחמה, היה ביערות שלוש שנים בפולין. הוא עלה לארץ כשהיה בן חמש עשרה. סבתא ניצולת ברגן בלזן. מה שהם סיפרו ומה שהם לא סיפרו, והצורך לדעת יותר מלווה אותי ביום יום".
הרעיון שעומד מאחורי העמותה הוא לשלב את הזיכרון – הסיפור האישי, בסלון – הקהילה שיכולה לזכור יחד. השילוב של השניים בזיכרון השואה הוא הזדמנות עבורה ללמוד ולבחון מה אנחנו אמורים ללמוד ממנו להיום.
"הזיכרון לשם הזיכרון אין לו חיים. הזיכרון צריך להביא לעולם טוב יותר. אין ערך לזיכרון אם אנחנו לא מצליחים לצקת לתוכו ערכים חברתיים. איך אנחנו מסתכלים על האחר, איזה עולם אנחנו רוצים לבנות פה, איך אנחנו מתייחסים למיעוטים, לזרים. גם במציאות הנוכחית – איך אנחנו יכולים לראות את האחר, חשיבה מורכבת. אם לקחי השואה הם מלחמה באנטישמיות ובגזענות – לחשוב איך אנחנו נלחמים בזה. לדאוג שלא תהיה שואה, לא רק לנו".
לקולות הגיעה מתוך הרצון להתחבר לערכים יהודים שהיא פחות מחוברת אליהם. הסבים והסבתות שלה שברחו מגרמניה, גידלו דור אתאיסטי. היא נולדה וגדלה בתל אביב, להורים שגדלו בתל אביב, בבית לא דתי ואף לא מסורתי וחסרה לה הזיקה ליהדות.
"תמיד ראיתי ביהדות המון כפייה, לא משהו של בחירה או חופש. הרגשתי שמי שחובש כיפה מנכס לעצמו את היהדות ולא משהו שאני מרגישה בו חופשיה. תוך כדי הלימוד בקולות גיליתי שאני הרבה יהודייה ממה שאני חשבתי. כילדה תל אביבית לא הכרתי הרבה דתיים מסביבי. אפילו מנהגים בסיסיים לא היו, פעם ראשונה ששמעתי קידוש היה כשהגעתי לצבא. בקולות יכולתי להתחבר לטקסטים יהודיים ולא לפחד מהם".
כאדם שנוהג להעשיר את עצמו, הלימוד בקולות הוא עוד תוכן שהיא יוצקת לתוך הפסיפס שלה. בכל מפגש היא יוצאת עם תובנות ומחשבות חדשות. כמי שאינה מורגלת בשפה, המפגש עם הטקסטים יכול להיות מאתגר. השוני האנושי, שהפחיד אותה, מתגלה כלא קיים. היא גילתה שהדמיון גדול על השוני. "השיחות על המצב הפוליטי בארץ מעשירות. לא דומות למכנה המשותף שלי שאני איתו רוב היום. הייתי בטוחה שזה יהיה זר לי לחלוטין, אך אני זוכה להכיר אנשים שאולי אנחנו מרקעים שונים אבל באופן יחסי די דומים. הופתעתי ולא הופתעתי. לאורך השנים פגשתי אנשים שמראים לי שמה שהתקשורת מביאה לנו זה לא בהכרח המציאות".
כמיטב המסורת המשפחתית, מיכל גרה בתל אביב יחד עם בן זוגה תום. תל אביב עבורה היא מרחב שכולל את כל המרבד של החברה הישראלית. מאז שבנם נבו נולד, הם גרים ביפו "יש ביפו משהו שמאפשר לחיות קצת בשוליים, לגלות שלא רחוק מאיפה שנולדתי יש חיים משותפים. מצליח או לא מצליח, איפה בתקופה כזאת המתח תופס אותנו. לא רק לדבר על שותפות, אלא לחיות את זה וכל בוקר לשאול את עצמי את השאלות: מי אני, מי הם, איך חיים יחד. בתקופות כאלה זה יותר מורכב ומאתגר".
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעוד קצת פחות מחודש. אנחנו בתקופה קשה – החיים שלנו מלאים בצער. אבל דווקא עכשיו זו ההזדמנות שלנו להתנחם יחד במפגשי זיכרון בסלון – לשמוע את גיבורי השואה ולזכור – שעוד תהיה פה תקומה
